Understanding Self-Incriminating Testimony

So, I attended another class, delving deeper into the concept of אין אדם משים עצמו רשע:


The Rambam(like Rashi) explains the principle of אין אדם משים עצמו רשע as a more general principal than our specific case(סנהדרין ט ב) where the witness cannot invalidate himself. He expands it to capital crimes, saying that the court cannot capitally punish someone based on their own admission. The reason he gives is that we suspect he may be attempting suicide by court.

הגונב כלי שרת מן המקדש והמקלל בקוסם והבועל ארמית אין בית דין נזקקין להן אלא הקנאין פוגעין בהן וכל שהורגן זכה וכן כהן ששמש בטומאה לא היו אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין אלא פרחי כהונה היו מוציאין אותו חוץ לעזרה ופוצעין את מוחו בגזירין גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה או דין מלכות היה אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה שמא נטרפה דעתו בדבר זה שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג וכללו של דבר גזירת מלך היא.

The Radbaz on the Rambam, gives a slightly different explanation, giving the reason that out that one's life is not his own possession, rather it is God's. Nevertheless, the Radbaz's intention isn't so clear-- why shouldn't a person be allowed to confess to the court when they indeed are guilty and deserve the appropriate sentence?

ראייה או סמיכה

Rav M. suggested that the answer lies in the nature of self-testimony. When the court acts based on normal testimony, they are acting based on what is effectively solid, reliable evidence. When they act based on a confession, on the other hand, there is no evidence. Rather, they are relying on a less reliable account, since, anyway the witness' testimony is to his own detriment.

So, in monetary cases, the court acts based on his confession since, anyway it's his own money to lose. But in a capital case, the court cannot act based on his confession, since his life is not his own to give away.

Rav Asher Weiss(מנחת אשר פרשת משפטים מ, ה) expresses this view quite clearly:

ונראה לבאר האי דינא בדרך אחר, והוא דהודאת בעל דין אינו התחייבות או נאמנות אלא 'הנחה' דיש לן להניח כדברי בעל הדין המודה בחובתו ופטורין אנו מלעשוק בדיני ראיות...

So, ultimatley there is a fundamental debate between the Rambam and the Radbaz. The Rambam says that self-incrimination is not admissible because testimony must be objective and we are worried that one confessing may have some ulterior motive. The Radbaz says that confession is it's own weaker category of evidence, not based on proof, which can only be relied upon in specific types of cases.

Confession in Monetary Cases

As an added bonus, the Radbaz's explanation of why the court can accept confession in monetary cases is more satisfactory than that of the Mahari Ben Lev(שו"ת מהר"י בן לב חלק א סימן יט). He explains that when the court listens to self-incriminating testimony in monetary cases, it's isn't even considered a court ruling, rather that the witness is giving the other party a present:

אלא דיראה לי לפי זה הדרך דמה דהוא חייב הוי מטעם מתנה...